משנת ארץ ישראל על משנה שבת י״ט:ב׳

2 עושים כל צרכי מילה – אם אנו מאמצים את הנוסח "כל צורכי מילה עושין בשבת", הבא בסוף הפרק הקודם, הרי יש בפתיחה שבמשנתנו כפל דברים. לכן יש מי שפירש שסוף פי"ח הוא מעין פתיחה לדברים שמפורטים בפרקנו במשנה א, "ומשנה ב פירושו הוא". ויש מי שאומר שיש לפנינו שני מקורות שצורפו כאחד: משנה א היא ממשנת רבי יהודה, המעיד בשם רבי אלעזר על מנהג כהלכה זו בבלי קל ע"א, ומשנה ב היא ממשנתו של תנא אחר, והיא חוזרת על הכותרת שבסוף פי"ח. משפט זה הוא הכלל ואחריו התנא מפרט את צורכי המילה. התלמוד הבבלי, כדרכו כשיש בידו הלכה, קושר אותה עם המשנה ומציע אותה כתשובה לשאלה. והבבלי שואל: "מכדי קתני כולהו? כל צורכי מילה, לאתויי מאי? =מאחר ששנה את כולן, 'כל צורכי מילה', מה בא להביא?. והוא מתרץ: "הא דתני רבנן: המל, כל זמן שהוא עוסק במילה, חוזר בין על הציצין המעכבין את המילה בין על הציצין שאין מעכבין את המילה" קלג ע"א. הלכה זו שנויה בתוספתא: "מהלקטין למילה", ואין מהלקטין אלא לשון הסרת הציצים, שהם הלקט של הערלה. אולם כשהתלמוד אינו יכול לסמוך הלכה נוספת ללשון המשנה, הוא אינו שואל מה בא הכלל לרבות. להלן במשנה נאמר: "עושין כל צורכי המת" פכ"ג מ"ה, ולאחר מכן מונה התנא את הפרטים: "סכין, ומדיחין...", ואין התלמוד שואל מה באה 'כל' זאת לרבות.

3 מולים – בדפוסים מוהלין/מוהלים. אם חל יום השמיני ללידה בשבת, מותר, ואף חובה, למולו בשבת, משום שמצוות מילה היא מן המצוות הדוחות את השבת. הלכה זו מקובלת על הכול, והיא משמשת יסוד לדרשות בהלכה. מצינו בספרא: " ימול ויקרא יב ב – אפילו בשבת" ספרא, תזריע פרק א ה"ג, נח ע"ג; ירו', נדרים פ"ג הי"ד, לח ע"ב. ובתלמוד הבבלי: "עד כאן לא פליגי רבנן עליה על רבי אליעזר אלא במכשירי מילה. אבל מילה גופה, דברי הכל דוחה שבת. מנלן? אמר עולא: הלכה. וכן אמר רב יצחק: הלכה" קלב ע"א. בדיון בין רבי ישמעאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא לבין חכמים צעירים מהם בשאלה אם פיקוח נפש דוחה את השבת, משמשת ההלכה האומרת שהמילה דוחה את השבת אבן פינה בעולמה של הלכה ויסוד לבירורם של הלכות ומעשים רבים בספרות התלמודית. ופורעים – לאחר המילה, פורעים את הקרום שמתחת לערלה ומגלים את ראש הגיד. ההלכה התנאית רואה בפריעה ענף של מצוות מילה, והמשנה אף עתידה לשנות בסוף פרקנו: "מל ולא פרע את המילה, כאילו לא מל".

4 בתלמוד הירושלמי למשנתנו הוסמכה חובת הפריעה לכתוב: "המול ימול" בראשית יג י, ודרשו שם את השימוש הכפול בפעלים מו"ל כרומז לשתי מילות, אחת למילה ואחת לפריעה, "אחת למילה ואחת לציצין" ירו', פי"ט ה"ב, יז ע"א, ומקבילה ביבמות פ"ח ה"א, ח ע"ד. והסוגיה ממשיכה: "עד כדון כרבי עקיבה, דו אמר: לשונות ריבויין הן. כרבי ישמעאל, דו אמר: לשונות כפולות הן: התורה דברה ריבתה כדרכה... אמר רב יודה בן פזי: 'אז אמרה חתן דמים למולות' שמות ד כו - מכאן לשני מילות, אחת למילה ואחת לפריעה, אחת למילה ואחת לציצין". רבי עקיבא דורש לשונות כפולים שבמקרא, ולכן הוא לומד מן "המול ימול", ששתי מילות הן, מילה ופריעה. ורבי ישמעאל אינו דורש לשונות כפולות, ולכן הוא לומד מן "מולות" שתי מילות: מילה ופריעה. אלא שהסוגיה שונה את הדרשה לפי דרכו של רבי עקיבא ולא לפי דרכו של רבי ישמעאל.

5 בספרות היהודית והלא יהודית אנו שומעים שוב ושוב על יהודים שביקשו להידמות לגויים ולטשטש את זהותם היהודית על ידי משיכת ערלתם. ידיעות אלו עולות מימי החשמונאים ועד לימי בר-כוכבא. וכבר התריע על כך רבי אלעזר המודעי, ואמר: "המחלל את הקודשים, והמבזה את המועדות, והמלבין פני חברו ברבים, והמגלה פנים בתורה, והמפר בריתו של אברהם אבינו... אין לו חלק לעולם הבא" אבות פ"ג מי"א, ואין מפר בריתו של אברהם אבינו אלא מי "שהוא מושך לו עורלה" ו"מיפר את הברית בבשר" ירו', פאה פ"א ה"א, טז ע"ב; אבות דרבי נתן, נוסח א פכ"ו, מא ע"ב. ובאיגרת אל הקורינתיים נאמר: "האיש המכונה נימול =יהודי – אל ימשוך עורלתו. ואם ערל הוא, אל ימול". רוצה לומר, יהודים הממירים את דתם ועוברים לנצרות אינם חייבים למשוך את ערלתם. כפי שמעידים מקורות רפואיים קדומים, משיכת הערלה וטשטוש ברית המילה הוא תהליך אפשרי ופשוט, אולם מי שנימול ונעשתה בו פריעה כהלכה המקובלת היום, המשיכה בערלה הייתה בלתי אפשרית במציאות הרפואית של אותם הימים.

6 אף אם נניח שהמנהג לפרוע את הערלה היא מסורת קדומה, נראים הדברים שרבים נהגו למול בלבד, כדרכם של השומרונים שהקפידו על שמירת מצוות המילה, ואף מסרו את נפשם עליה, אך לא נהגו לפרוע את הערלה. לא מן הנמנע שדברי המשנה על משמעותה של הפריעה יש בהם אף מן הרצון למנוע את האפשרות למשוך את הערלה ולטשטש את הברית.

7 ומוצצים – את הדם מן המילה. התלמוד הבבלי מדגיש שהמציצה מצילה את הנימול מסכנה רפואית קלג ע"ב, כלומר שהמציצה היא צורך רפואי מעין המעשים האחרים שיש לעשותם לאחר המילה, כגון נתינת אספלנית וכמון. ההלכה המאוחרת פירשה את המשנה כחובה למצוץ את הדם, ושאם לא מצץ אותו, המילה פסולה רמב"ם, הלכות מילה פ"ב ה"ו.

8 חז"ל לא הסבירו את מטרת המציצה, ורק הבבלי אומר בקיצור שהיא באה למנוע סכנה בבלי, קלג ע"ב, וההסבר מתבקש לנוכח רצף הפעולות הנמנות במשנה, אך לא נתברר שם מהי הסכנה. אדרבה, המציצה נראית בעיננו כיום כמזיקה מבחינה רפואית, שהרי היא מעכבת את קרישת הדם, ויש בה גם פתח להידבקות הדדית במחלות של המוהל והוולד כאחת. אמנם ניתן לצמצם חשש זה על ידי חיטוי הפה, אך אין בדברי חז"ל, לפחות בתקופת התנאים עצמם, עדות לחיטוי מעין זה בשעת המילה, וספק אם היו חכמים מודעים לסכנת הזיהום. הלפרין, שהוא רופא שומר מצוות, מצא הסבר רפואי לחובת המציצה. לדעתו, המציצה נועדה למנוע את התכווצות כלי הדם בעקבות סיבוך כלשהו אחר המילה. לדעתו זו היא גם הסיבה לשטיפת המילה במים חמים להלן, מ"ג. התכווצות כלי הדם עשויה לגרום לנמק העטרה, והיא שכיחה אצל ילדים בעלי פגם גנטי קל, המכונה היפוספדיאס. שכיחותו של פגם זה היא בין פרומיל אחד לשמונה פרומיל באוכלוסיית הנימולים. וניכר בדברי הלפרין הרצון העז להצדיק רפואית את דברי חכמים.

9 מוהלים מומחים אחרים ששוחחנו עמהם בעניין זה הסתייגו מהסברו של הלפרין. זאת ועוד, הלפרין עצמו אומר שהמציצה נועדה למנוע סיבוך המתרחש בפחות מאחוז אחד של המילות. לעומת זאת, החשש להידבקות ממחלות הפה גדול מאוד, נוסף על החשש הרגיל שהמציצה תגרום לפגיעה בקרישת הדם. דומה שעדיף להותיר את דברי חכמים כמות שהם, ולא למצוא להם הסבר שיתאים להישגים האחרונים של המדע. לנו נראה שחכמים סברו שהטיפול מועיל, ואולי הוא מרגיע את התינוק הכואב. בידוע שבעלי חיים נוהגים ללקק את פצעי גוריהם, ואולי ואפשר שהעתיקו חכמים טיפול זה בצורה אינטואטיבית. מכל מקום, ודאי שהמילה לא נועדה לחיזוק הגוף, אלא לקיום מצוות הבורא, ויש כאן מסורת קדומה של שיטת המילה.

10 נותנין עליה אספלנית – עוטפים את המילה בתחבושת. אספלנית נשאלה מן היוונית σπληνìον , ושנינו בברייתא בשבת: "ומניחין קילור על גבי העין ואיספלנית על גבי מכה ערב שבת עם חשיכה, ומתרפאת והולכת כל היום כולו" בבלי יח ע"א.

11 וכמון – זרעי כמון שחוקים שימשו כתבלין למזון וכאמצעי לעצירת דם. ואין כותשים אותם אלא בכלים עדינים, כדברי הנביא ישעיהו: "כי לא בחרוץ יודש קצח ואופן עגלה על כמֹן יוטב, כי במטה יחבט קצח וכמֹן בשבט" ישעיהו כח כז. אם לאו, שוחק מערב שבת – קרוב לקבל את נוסח דפוס ראשון ועדי נוסח אחרים: אם לא שחק מערב שבת – אם לא הכין את הכמון השחוק מערב שבת. ולועס בשיניו ונותן – הוי"ו שנוספה בידי סופר אחר לפני המילה לועס מציינת את הסיפא במשפט תנאי כרגיל לעתים במקרא ובלשון חכמים. כגון "אם יהיה אלהים עמדי, ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך, ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, ושבתי בשלום אל בית אבי... והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים" סדרת ארוכה של וי"ו החיבור והוי"ו האחרונה באה במקום "אז". נתינת הכמון על המילה היא מטעמים רפואיים, ונאמר בתלמוד הבבלי קלד ע"ב שאם לא נתן כמון על המילה מחמת השבת, יש בדבר משום סכנה, ולכן ישתדל לשחוק את הכמון בשבת בשינוי, כגון ללעוס אותו בשיניו. ושנינו בברייתא שבתוספתא: "ועושין כל צרכי מילה. דברים שאין עושין לה בשבת, עושין לה ביום טוב: שוחקין לה כמון, וטורפין לה יין ושמן" תוס', ביצה פ"ב הי"א; בבלי, קלד ע"א.

12 אם לא טרף יין ושמן, נותן זה לעצמו וזה לעצמו – אף תערובת זו נעשתה מטעמים רפואיים, והמשנה קובעת שאין הכרח לטרוף את היין והשמן, ואפשר לתתם לתינוק כל אחד לעצמו. ונאמר בברייתא השנויה בתוספתא ובתלמודים: "אין טורפים יין ושמן לחולה בשבת. רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי מאיר: טורפין יין ושמן לחולה בשבת. אמר רבי שמעון בן לעזר: פעם אחת חלה ר' מאיר, ובקשנו לעשות לו, ולא הניחנו. אמרולו: רבינו, תבטל דבריך בחייך?! אמר לנו: אף על פי שאני אומר כן, לא מלאני ליבי מימי לעבור על דברי חברי". בירושלמי ברכות מובאים מעשיהם של תנאים אחרים שהורו היתר בניגוד לדעת חבריהם, אך הם עצמם נהגו להחמיר בהם כדעת חבריהם ג ע"א. משנתנו, האוסרת לטרוף יין ושמן לצורך רפואי היא אפוא כדעת חכמים וכמנהג המקובל, בניגוד לדעת רבי מאיר.

13 ואין עושין לה חלוק בתחילה – היו כורכים את האספלנית במעין חלוק קטן סביב המילה. החלוק מורכב משתי יריעות תפורות או מחוברות ובאמצע מקום לראש. כך גם האספלנית כרוכה סביב ראש האבר, ובה חור להוצאת השתן.. משנתנו אוסרת לעשות את החלוק לכתחילה בשבת, משום שאפשר להכינו מערב שבת. אבל כורך עליה סמרטוט – אפשר לעשות בשינוי על ידי כריכת סמרטוט על המילה במקום חלוק. אם לא התקין מערב שבת כורך על אצבעו ומביא אפילו מחצר אחרת – אם אין סמרטוט במקום המילה מביאו מחצר אחרת כרוך על אצבעו, כדי שיהא דרך שינוי. מלשון המשנה נראה לכאורה שמותר להביא רק מחצר אחרת באותו מבוא שלא השתתפו עמו, אבל אסור להביא סמרטוט ממקום רחוק דרך רשות הרבים. אולם ניתן לומר שהמשנה נקטה לשון חצר אחרת רק משום שדיברה בהווה, שהרי אין צריך להביא חתיכת בד ממקום רחוק, כי בוודאי תימצא באחת החצרות הסמוכות, אך אם לא יימצא שם, מותר להביאו גם דרך רשות הרבים. היתר זה אומר ברמב"ן, ואף המאירי בלשון שני.

14 התוספתא משלימה את דברי המשנה: "וכורך עליה חוטי צמר וחוטי פשתן, ובלבד שלא יקשור" פט"ו ה"ד. כלומר, כורכים חוטים על החלוק או על האספלנית, והתוספתא מלמדת אותנו שמותר לכרוך על המילה חוטי צמר ופשתן כאחד, אך אסור לקשרם יחד. איסור זה אינו מאיסורי שבת אלא מאיסור כלאיים, מעין מה ששנינו בתלמוד הירושלמי בסוף מסכת כלאיים, שאסור לאדם לשים אספלנית של צמר ופשתן על המכה, אלא אספלנית של צמר על פצע אחד ואספלנית של פשתן על פצע שני.